חמשת המרכיבים החשובים ביותר בסרט שלכם - 2)דמות

זה אולי נראה ברור מאליו, אבל אחד מהמרכיבים החשובים ביותר בסרט שלכם היא הדמות.

עם זאת, הרבה תסריטאים מתחילים נוטים להתייחס אליה בקלות ראש. הם כותבים דמות טובה מדי, שטוחה, פסיבית או כזאת שלא מעוררת אמפתיה ועניין. בפוסט הזה אנסה לפרק את הגורמים אשר יהפכו את הדמות הראשית שלכם לכזאת שתיחקק לנצח בזכרונם של הצופים.

הדבר הראשון ואולי הכי חשוב שהדמות שלכם חייבת לעשות זה לעורר אמפתיה ולגרום לקהל להזדהות איתה. אם אנחנו הולכים ללוות את הדמות במשך סרט שלם ולראות את העולם דרך העיניים שלה - חייב להיות לנו אכפת ממנה.

הצופים חייבים לראות רסיס מעצמם בתוך הדמות. אחרת הם ירגישו מרוחקים מהסיפור ומהר מאוד ימצאו את עצמם בודקים מה עוד יש ברשימת הצפייה שלהם בנטפליקס.

זה ממש לא אומר שהדמות שלכם חייבת להיות מושלמת. ההפך הוא הנכון. דמויות מושלמות מעוררות יותר אנטגוניזם מאמפתיה. אנחנו לא מכירים אף אחד מושלם מהחיים האמיתיים ובטח ובטח שאנחנו לא מושלמים, לכן דמות ״מושלמת״ תראה לנו לא אותנטית. מישהו כל כך מושלם חייב להחביא איזשהו סוד אפל במיוחד.

הדמות שלכם חייבת להיות לא מושלמת.

יש לה פוטנציאל ענק אך לא ממומש. היא לרוב תגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון או תיקח החלטות בהתבסס על רגש מאשר מחשבה. היא תהיה כמונו. אמיתית. וכך נוכל לאהוב אותה ולהתחבר כי אנחנו מכירים אותה. היא אנחנו. דמות עגולה היא דמות שיש לה מעלות טובות ורעות. היא תהיה מצחיקה וטובת לב, אך גם צינית ופסימית. היא שילוב של מגוון תכונות אנושיות שהופכות אותנו לבני אדם. אף אחד מאיתנו לא טוב לחלוטין ואף אחד מאיתנו לא רע בתכליתו. אנחנו בסך הכל אנשים שמנסים למצוא את הדרך הנכונה לנו.

מעל הכל צריכה להיות לדמות מטרה שאיתה אנחנו יכולים להזדהות.

זה לא משנה אם הדמות חיה בעולם האמיתי, בעולם פנטסטי או במאה ה15. המטרה שהיא מנסה להשיג במהלך הסרט חייבת בבסיסה להיות משהו שאנחנו יכולים להבין.

קחו לדוגמה את לוק סקייווקר ב״מלחמת הכוכבים״. אף אחד מאיתנו לא יודע איך זה לגור בכוכב מרוחק עם יצורים משונים ורובנו לא טסנו בחללית אל מחוץ לאטמוספרה. עם זאת, אנחנו יכולים להזדהות עם העצב שלוק מרגיש כשהוא מאבד את דודיו, ויכולים להבין למה הוא רוצה להצטרף לכוח המורדים ולהלחם באימפריה הרשעה אשר עושה שמות בגלקסיה. בכולנו יש לוחם חופש קטן אשר רוצה להוציא את הצדק לאור. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים ומבינים מישהו שבא מעולם אחר לגמרי. כי בסופו של דבר, הוא כמונו. אותו ההיגיון עובד גם על נבלים.

אנחנו לא צריכים להסכים או להזדהות, אבל כן חייבים להבין.

אנחנו יכולים (וצריכים) לשנוא את הנבל על מה שהוא עושה לדמות הראשית האהובה שלנו ולאנשים תמימים נוספים אשר עומדים בדרכו. אך בסופו של יום, אנחנו צריכים להבין מאיפה הוא מגיע. גם לנבלים יש סיבות אשר גורמות להם לעשות את מה שהם עושים וגם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך בה הם עושים את זה, אנחנו לפחות צריכים להבין למה הם עושים את זה.

אף אדם לא קם בבוקר ומחליט להיות רשע. כולנו גיבורים בעיני עצמנו. חשבו על ת׳אנוס מ״הנוקמים: מלחמת האינסוף״. הוא מכסח את הגיבורים שלנו בצורה סיסטמטית והמטרה הסופית שלו היא להשמיד חצי מאוכלוסיית היקום. כולנו (או רובנו לפחות) נתקשה להזדהות עם ת׳אנוס ובטח שלא נעודד אותו להשלים את משימתו. אך, כשאנחנו מבינים שהוא רוצה להשמיד חצי מהיקום כדי לספק חיים טובים יותר לחצי השני, דבר שבו הוא נכשל בכוכב הבית שלו - אנחנו מצליחים להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה גם אם אנחנו לא מסכימים עם הדרך שבה הוא עושה את זה.

הרעיון העיקרי הוא שחייב להיות לקהל אכפת מהדמויות שאנחנו כותבים. בין אם לטובה או לרעה. גיבור טוב ייתן לנו השראה ויגרום לנו לרצות להיות החברים הכי טובים שלו. נבל טוב צריך לגרום לנו לרצות לקפוץ לתוך המסך ולתת לו סטירה.

מה בא קודם הדמות או הסיפור?

אין באמת תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת, כמו שאין באמת חוקים חד-משמעיים לכתיבה. רק המלצות על פי ניסיון העבר. יש תסריטאים, כמוני, המתחילים מהרעיון לסיפור וממנו מיילדים את הדמות הראשית המתאימה לו, ויש כאלו אשר מתחילים דווקא מדמות ייחודית ומתאימים את הסיפור אליה. בכל מקרה, הדמות והסיפור חייבים להחמיא אחד לשני.

הגיבור צריך להיות זה שיעבור את המסע הכי ארוך.

הסרט שלכם הוא מסע בשביל הדמות הראשית. גם אם הוא קורה כל כולו בתוך חדר אחד, הוא עדיין יעביר את הגיבור או הגיבורה מסע מפרך של גילוי עצמי והבנה שמשהו בחיים שלהם עד תחילת הסרט לא ממש מדויק.

יש להם פגם טרגי.

כפי שציינתי מקודם, הדמות שלכם היא לא מושלמת. יש לה פגם אחד גדול ומשמעותי שמונע ממנה לממש את הפוטנציאל המלא שלה. זה נקרא הפגם הטרגי של הדמות. זהו המכשול הכי גדול שהיא תצטרך לעבור והאויב הכי גדול שהיא תצטרך להביס - עצמה.

הנבל ושאר המכשולים שהגיבור יתקל בהם בסרט יעוררו אצלו את הצורך להשתנות ולהתגבר על הפגם על מנת להצליח במשימה שלו. על הגיבור להתעמת עם עצמו כדי להפוך לגרסה הכי טובה שלו.

וזה עוד משהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו.

כולנו סוחבים איתנו מנגנוני הגנה מאירועים טראומטיים שנוצרו בשלב כזה או אחר במהלך חיינו ולמרות שהם שומרים עלינו בצורה מסוימת, הם גם מונעים מאיתנו להתקדם אם נאחז בהם חזק מדי.

הפגם הטרגי של הדמות שלכם חייב להתקשר ישירות לקונספט שלכם. אם הסרט שלכם מדבר על כך שמשפחה חשובה יותר מעבודה, הפגם הטרגי של הגיבור שלכם חייב להיות שהוא מעריך עבודה יתר על המידה. כל פגם אחר לא יעביר את המסר ולא יחמיא לסיפור שאתם רוצים לספר.

הדמות הראשית חייבת להיות זאת שהמסע שלה במהלך הסרט יהיה הכי ארוך ומפרך. היא אמורה לשקף בתחילת הסרט בדיוק את ההפך ממה שאתם מנסים להגיד וללמוד תוך כדי ולהשתנות כדי ללמד את הלקח שאותו אתם מנסים להעביר.

קחו את שרק לדוגמה. הסרט עצמו מדבר על ערכה של אהבה וחברות. שרק מתחיל בתור עוג מתבודד עם טראסט אישיוז קשות שלא מאמין שמישהו יכול אי פעם להרגיש אליו משהו חוץ משנאה או פחד. בסוף הסרט הוא לומד שהוא יכול להיות נאהב ומגיע לו גם לאהוב. מרגש.

עכשיו תדמיינו ששרק היה אחר. שלא היו לו בעיות אמון, להפך, הוא היה תמים ואוהב אדם. הוא לא היה מנסה להתנער מחמור שנפל עליו, אלא מקבל את הידידות שלהם מיד וכאשר הוא היה מבין שהוא אוהב את פיונה, הוא היה מצהיר על כך בפניה באותו הרגע. האם לסרט הייתה את אותה משמעות והשפעה שיש לו? האם הוא היה מרגש באותה מידה? לא.

כי לשרק לא היה שום דבר ללמוד מהסרט. הוא לא היה צריך להשתנות כי הוא כבר ידע את מה שהסרט מנסה ללמד אותנו - חברות ואהבה זה טוב. חוץ מזה, המסע שלו היה קצרצר ולא קשה במיוחד והסרט היה נגמר תוך 13 דקות בדיוק.

נסו לחשוב על הדמות הראשית שלכם. מה יגרום לנו לאהוב אותה ולהתחבר אליה? האם הסרט שלכם מאתגר אותה מספיק לגדול ולהשתנות או שהכל בא לה בקלות? תרגישו חופשי לשלוח לי מייל עם רעיונות לדמויות שיש לכם ואיך אתם גורמים להן להתחבב על הקהל שלכם :)

זה הכל להפעם. בפוסט הבא אדבר על עוד אחד מחמשת המרכיבים החשובים ביותר בסרט שלכם.

אם יש לכם רעיון מטורף לדמות או לסרט שאתם ממש חייבים לכתוב ולא בטוחים איך, אל תהססו ליצור קשר. ההרשמה לקורס הקרוב נפתחה ומספר המקומות מוגבל.

ותמיד תזכרו, לכתוב סרט לא חייב להיות סרט אם עושים את זה נכון :)

עד הפעם הבאה,

גל